פסק-דין בתיק ע"פ 7491-01-12

בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים. ההרשעה התבססה אך ורק על עדות אשת המערער, לה האמין בית המשפט. בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט את עונשו של המערער ל-5 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וצו מבחן. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש.

כפי שנראה להלן סבורים אנו כי אין המסקנה בדבר ההרשעה מבוססת כראוי.

האירוע בו מדובר, התרחש ביוני 2007. על פי עדותה של המתלוננת, המערער, שצרך סמים  אותה עת, והיה במצב של צורך בהם, החל להכותה בראשה ובחזה, ואף איים עליה כי ירצח אותה. על פי התיאור שמסרה במהלך האירוע, החזיקה בידיה את ילדיהם התאומים בני החודש ותוך כדי כך הכה אותה המערער כמתואר. עוד לדבריה, היו לה סימנים על החזה כתוצאה מן המכות. המתלוננת הזעיקה את המשטרה והמערער נעצר מחוץ לבית, כשהוא עולה במדרגות. אין חולק שדו"ח הפעולה של שוטר שהגיע למקום מעיד על כך שאין לה כל סימנים על גופה למרות שלטענתה הראתה את הסימנים על החזה ועל הצוואר. משהוצגו בפני המתלוננת התהיות העולות מן האמור לעיל, השיבה לשאלת הסנגור "יכול להיות שזה היה בתיק אחר, אני לא יודעת". גרסת המערער היתה כי המתלוננת רוצה לנקום בו על רקע סכסוכים ביניהם, היא רוצה ממנו מזונות וכי הוא עצמו אינו אדם אלים  אלא אדם העובד לפרנסתו וחי חיים נורמטיביים.

בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת אמינה ומנגד, גרסתו של המערער אינה אמת. בהקשר זה קבע כי אין ספק שהמתלוננת זכרה את האירוע, שהיה בסמוך ללידת התאומים, "ולכן יכלה לזכור אירוע זה במיוחד". אכן, בית המשפט היה ער לתהייה בעניין העדרם של סימנים, בסתירה לעדות המתלוננת, אלא שאת ההסבר לכך מוצא הוא בהנמקה לפיה "ייתכן כי המתלוננת ציינה בעדותה שבלבלה אירוע זה עם אירוע אחר בו היו עליה סימנים". בית המשפט לא שלל אפשרות זו מאחר שבין בני הזוג סכסוך מתמשך. כך גם מצא בית המשפט הסבר לסתירה נוספת לפיה לטענת המתלוננת הזעיקה מייד משטרה, בעוד שמדו"ח הפעולה של השוטר עולה כי התקשרה למשטרה כ-4 שעות לאחר האירוע. בית המשפט סבר כי ההסבר לכך מצוי בפחדה של המתלוננת מן המערער. תהייה נוספת שהסבריה של המתלוננת הניחו את דעתו של בית המשפט עניינה בכך שבשלב מסוים טענה המתלוננת כי באירוע נכחה חברתה, טענה שהועלתה לראשונה במהלך הדיון, אולם את שמה סירבה למסור משום ששנתיים לאחר האירוע, בשנת 2009, אמרה לה אותה חברה כי היא אינה מעוניינת להיות מעורבת בעניין. בית המשפט מצא כי המדובר בהסבר סביר, במיוחד בשים לב לכך שהמדובר, על פי דבריה של המתלוננת, באישה מבוגרת.

אנו סבורים כי התהיות המפורטות לעיל מקימות ספק של ממש בהרשעתו של המערער וכי דין ההרשעה להתבטל. ככל שהמתלוננת התבלבלה בין אירוע זה לבין אירוע אחר, כפי שקבע בית המשפט כהסבר סביר לסתירות בעניין סימני האלימות, הרי שקביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו האחרת לפיה זכרה המתלוננת היטב את האירוע, בהיותו סמוך ללידת התאומים. יתרה מזו, אם המדובר באירוע אחר, ממילא אין לפנינו גרסה ביחס לאירוע העומד בבסיס כתב האישום. זאת ועוד, גם ההסברים לתהיות האחרות אינם יכולים לבוא במקום ראיות של ממש לביסוס האשמה. מאחר שהמתלוננת טענה כי הזעיקה מייד את המשטרה בניגוד למציאות האובייקטיבית, הרי שההסבר לפיו פחדה מן המערער והמתינה עד לצאתו מן הבית, אין בו כדי לאיין את הסתירה בין עדות המתלוננת לבין העולה מן הדו"ח. כך גם קשה לקבל כהסבר שבהיגיון מדוע נמנעה המתלוננת למסור לאלתר את שמה של העדה לאירוע ומדוע זו נזכרה, שנתיים מאוחר יותר, להודיע כי אינה מעוניינת להיות מעורבת בפרשה.

לנוכח האמור לעיל, מתחייבת המסקנה כי אין המדובר בערעור על קביעות מהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, אלא בערעור על מסקנות שבהיגיון, אשר עמדתנו היא כי אינן יכולות לעמוד כמוסבר לעיל.

סוף דבר, הערעור מתקבל ואנו מורים על זיכויו של המערער מחמת הספק.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ז'  אדר תשע"ב, 01 מרץ 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: